מה קורה בהלוויה יהודית: סדר ההלוויה, מה לובשים ומה אומרים

המנהגים שונים בין קהילות, ערים ומשפחות. כשמשהו חשוב לכם, שאלו את החברה קדישא או את רב המשפחה.

למה ההלוויה מתקיימת כל כך מהר

התורה מצווה לקבור את המת ביום מותו ("כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא"), ולכן קוברים בלי עיכוב מיותר, פעמים רבות באותו יום או למחרת. מותר לחכות מעט כדי שקרובים יספיקו להגיע, ואישורים, בדיקה במכון לרפואה משפטית או הבאת הנפטר מחו״ל יכולים לעכב עוד. בשבת וביום כיפור לא קוברים, ובחגים יש דינים מיוחדים. בירושלים מתקיימות הלוויות גם בלילה.

חברה קדישא והטהרה

לפני הקבורה אנשי החברה קדישא עורכים את הטהרה: גברים לגבר ונשים לאישה רוחצים את הגוף בעדינות, שופכים עליו מים ומלבישים אותו בתכריכים לבנים ופשוטים. בתלמוד מסופר שרבן גמליאל ביקש שיקברו אותו בבגדי פשתן פשוטים, כי הוצאות הקבורה הכבידו על המשפחות יותר מהמוות עצמו, ומאז עשיר ועני נקברים באותו אופן.

בארץ בלי ארון, בחו״ל בארון

ברוב בתי העלמין בישראל קוברים בלי ארון: הנפטר, עטוף בתכריכים (גברים לרוב גם בטלית), מובא לקבר על אלונקה. בהלוויות צבאיות קוברים בארון. מחוץ לישראל קוברים בארון, לפי המסורת ארון עץ פשוט, והוא נשאר סגור.

הקריעה

לפני יציאת ההלוויה, בדרך כלל בבית ההספדים, הקרובים (ילדים, הורים, אחים ואחיות ובני זוג) קורעים את הבגד שהם לובשים ומברכים "ברוך דיין האמת". על אב ועל אם נוהגים לקרוע בצד שמאל, מול הלב; על שאר הקרובים, בצד ימין. איש החברה קדישא עושה חתך קטן ומראה מה לעשות. את הבגד הקרוע לובשים בשבעה, אז בחרו בגד שלא חבל עליו. המנהגים משתנים: לכו אחרי מי שמנהל את ההלוויה.

הספדים ו"אל מלא רחמים"

אומרים פרקי תהילים, ואחריהם ההספדים: של המשפחה, של חברים, לפעמים של רב. רבים מסיימים בבקשת מחילה מהנפטר, ובימים מסוימים, כמו ראש חודש, אומרים רק דברים קצרים. איך כותבים הספד. לפני היציאה לקבר או ליד הקבר, לפי המנהג, החזן או איש החברה קדישא אומר אל מלא רחמים עם שם הנפטר.

ליד הקבר

ההליכה אחרי המיטה היא הלוויה במובן המילולי (ללוות), והיא נחשבת חסד גדול, גם אם הולכים רק כמה צעדים. אחרי ההורדה לקבר, המשפחה ואחריה הנוכחים מכסים אותו בעפר; יש שבהתחלה מחזיקים את האת הפוכה. את האת לא מעבירים מיד ליד: כל אחד תוקע אותה בחזרה באדמה, והבא מרים אותה. אחד ההסברים: שהצער לא יעבור מאדם לאדם.

אחר כך האבלים אומרים קדיש, בקהילות רבות בנוסח מיוחד לקבורה, ואיש החברה קדישא מקריא איתם. לרוב הנוכחים עומדים בשתי שורות, והאבלים עוברים ביניהן ושומעים "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים".

ביציאה מבית העלמין

ביציאה נוטלים ידיים מכלי, לרוב שלוש פעמים על כל יד לסירוגין. את הכלי מניחים ולא מוסרים למי שאחריכם, ורבים לא מנגבים את הידיים.

סעודת ההבראה ותחילת השבעה

בבית מחכה לאבלים סעודת ההבראה, שלפי המנהג מכינים שכנים וחברים ולא המשפחה עצמה. נוהגים להגיש ביצים קשות ועדשים, מאכלים עגולים, כי לפי חז״ל האבל הוא כמו גלגל שחוזר בעולם. כך מתחילה השבעה: שבעה ימים מיום הקבורה, שבהם המשפחה יושבת בבית ומנחמים באים לבקר.

אם אתם באים להלוויה

לא צריך להכיר את התפילות, וגם לא את הנפטר. מספיק שאתם מכירים את המשפחה. ההלוויה יוצאת בדרך כלל בשעה שפורסמה, ובבתי עלמין גדולים החניה רחוקה, אז כדאי להגיע רבע שעה לפני.

מה לובשים להלוויה

בגדים צנועים בצבעים כהים, לא חייבים שחור. בהלוויה דתית נשים באות בחצאית ובשרוולים. גברים מכסים את הראש: כיפות יש בדרך כלל בכניסה, וגם כובע מתאים. נעליים נוחות לחצץ ולעפר, ובקיץ כובע ומים.

האם מביאים פרחים?

בהלוויה דתית לא נהוג להביא פרחים, מאותה סיבה שהתכריכים פשוטים, וגם בביקור בקבר מניחים אבן ולא פרח. בהלוויות חילוניות וצבאיות רבות מניחים פרחים וזרים על הקבר אחרי הכיסוי. כשלא בטוחים, עדיף בלי; תרומה לזכרו או ארוחה לבית האבלים מתאימות תמיד.

מה אומרים

פחות ממה שנדמה. במשנה נאמר שלא מנחמים אדם בשעה שמתו מוטל לפניו, ולכן לפני הקבורה מספיק "אני כל כך מצטער". אחרי הקבורה אומרים את הנוסח המסורתי, ובשבעה מספרים זיכרונות. מה אומרים לאבלים

עוד כמה דברים

• השתיקו את הטלפון ואל תצלמו.
• כהנים לא נכנסים לבית העלמין, אלא בהלוויה של קרוב משפחה קרוב; הם מחכים בחוץ או הולכים בשביל כהנים מסומן.
• בירושלים ובחלק מהקהילות החרדיות יש מנהגים לגבי מי הולך עד הקבר (למשל ילדי הנפטר, או נשים). החברה קדישא תסביר מה נהוג במקום.

לשמור את ההספדים

ההספדים נאמרים פעם אחת, ורבים מהנוכחים שמעו רק חלק מהם: מי שעמד רחוק, מי שהגיע באיחור. בקשו מהדוברים את הדפים שלהם כבר באותו ערב. עמוד זיכרון ב‑Place a Stone הוא מקום אחד לשמור אותם, לצד הזיכרונות שקרובים וחברים שולחים כשהעמוד פתוח לאחרים, והמשפחה בוחרת מה יופיע.