זה דף הדגמה. האדם, הסיפורים והזיכרונות כאן בדיוניים — כדי להראות איך נראה דף אמיתי.
לזכרה
Sarah Cohen
1938 – 2026
כ״ו טבת תשפ״ו
אמא שלנו. מורה, אופה, ומי שתמיד ידעה מה להגיד.
הסיפור
רגעים
הראשונה משלוש אחיות, רחוב אחד מהים.
מסיבה בגינה של חברה. חמישים ותשע שנה.
בית ספר יסודי קטן. נשארה שם ארבעים ואחת שנה.
ומשם, לדבריה, התחיל החלק הטוב.
האלבום המשפחתי
במילים שלהם
1971
כל שבת אחרי הצהריים היא הייתה שמה תקליט ומסבירה לנו מה לשמוע. לקח לי שלושים שנה להבין שהיא לא באמת ידעה כלום על מוזיקה — היא פשוט אהבה לשבת איתנו.1971
הסלון הזה. השטיח הזה. אני עדיין זוכרת בדיוק איפה כל אחד ישב.1971
היא אספה דברים קטנים. כל חפץ בבית היה עם סיפור, וכל סיפור נמשך עשרים דקות.1974
היא באה לכל הופעה של הלהקה של בית הספר, גם כשניגנו רע. במיוחד כשניגנו רע.1987
לימדה אותי מתמטיקה בכיתה י׳. אמרה לי שאני לא גרועה בזה, אני פשוט ממהרת. חשבתי על זה כל החיים.1998
היא לימדה אותי לאפות חלה כשהייתי בת עשרים ולא ידעתי כלום. עמדנו במטבח שלה שעתיים והיא לא איבדה סבלנות אפילו לרגע אחד.2005
She marked every exam in red pen at the kitchen table, and every single student got a sentence at the bottom — not a grade, a sentence. I found a box of them last week.מה שנשאר בזיכרון
סימן שקט שהייתם כאן, שחשבתם, ושהסיפור עוד נשמר.
7 אנשים הדליקו נר
התמונות בדף הזה הן צילומי ארכיון אמיתיים משנות ה־70, מאוסף דן הדני שבספרייה הלאומית, ברישיון CC BY 4.0. הן לא תמונות של האדם שבדף.