איך מספרים לילדים על מוות, והאם לקחת אותם להלוויה ולשבעה

איך מספרים לילד שסבא נפטר

ספרו מהר, במקום שקט, לפני שישמע את זה ממישהו אחר, ורצוי שתספרו אתם או המבוגר הקרוב אליו ביותר. אמרו את זה בשניים-שלושה משפטים, ועצרו. ילד יכול לבכות, לשאול משהו מוזר או לחזור לשחק; כל זה רגיל.

אומרים "מת", לא "נרדם"

• "סבא נרדם." הילד עלול לפחד להירדם.
• "איבדנו אותו." אז למה אף אחד לא מחפש אותו?
• "סבתא הלכה." הילד יחכה שתחזור.
• "הוא היה חולה." הוסיפו "חולה מאוד-מאוד, לא כמו בשפעת", אחרת כל חום יפחיד.

גם "נפטר" היא מילה של מבוגרים; "מת" ברורה יותר. לא משנה במה אתם מאמינים לגבי מה שבא אחרי המוות, אמרו קודם את העובדה: הגוף הפסיק לעבוד, והוא לא יחזור. אחר כך הוסיפו את האמונה שלכם; במשפחות רבות מספרים על הנשמה, שממשיכה. גם "אני לא יודע" היא תשובה כנה. צפו לאותן שאלות שוב ושוב, וענו בכל פעם אותו דבר.

מה ילדים מבינים בכל גיל

שלבים כלליים, לא כללים. ואצל ילדים האבל בא בגלים: בכי עכשיו, ובקשה לארטיק דקה אחר כך.

פעוטות, עד גיל 3 בערך

הם לא מבינים מהו מוות, אבל מרגישים את החסר ואת המתח בבית. שמרו על סדר היום, ודברו קצר: "סבתא מתה. היא לא יכולה לבוא יותר." היצמדות, שינה משובשת והרגלים של תינוקות שחוזרים הם דבר שכיח לתקופה.

גילאי 4 עד 7

רבים חושבים שהמוות זמני ושואלים מתי סבא יחזור. יש שבטוחים שמשהו שחשבו או עשו גרם לזה. אמרו להם בבירור שלא. שאלות בוטות על הגוף, או משחק של "הלוויה" עם הבובות, הם הדרך שלהם להבין. במהלך השנים האלה רוב הילדים מבינים שהמוות הוא לתמיד.

גילאי 8 עד 12

הם יודעים שהמוות סופי ושהוא קורה לכולם, ועלולים לפחד שעוד מישהו ימות, גם אתם. ענו על השאלות בפשטות, ואמרו מי שומר עליהם: "אני מקווה להיות פה עוד הרבה-הרבה שנים" עדיף על הבטחה. יש שמסתירים רגשות כדי לשמור עליכם; אמרו להם שהם לא צריכים.

בני נוער

הם מבינים כמו מבוגרים, אבל לא פעם מתאבלים עם החברים, וגם ברשתות, יותר מאשר עם המשפחה. תנו להם מידע ומילה בהחלטות, לא תפקידים של מבוגרים, ועדכנו מורה שהם סומכים עליו.

ילדים בהלוויה: לקחת או לא?

אין גיל קבוע. ילד שרוצה לבוא, ויודע למה לצפות, יכול בדרך כלל לבוא: הלוויה שראה קלה לא פעם יותר מהלוויה שדמיין.

• הכינו אותו. אנשים בוכים, תפילות, הליכה קצרה אחרי המיטה, עפר שמכסה את הקבר. בארץ קוברים לרוב בלי ארון, והנפטר עטוף בתכריכים. אמרו את זה מראש. מה קורה בהלוויה
• תנו לבחור, וגם להתחרט. ילד שנשאר בבית לא עשה שום דבר רע; ספרו לו אחר כך מה היה.
• מבוגר צמוד: מישהו שהילד מכיר היטב ושאינו מהאבלים הקרובים, שכל תפקידו באותו יום הוא הילד, ושיֵצא איתו כשזה יותר מדי.

קריעה. נוהגים לקרוע גם לילד שמת לו קרוב: מבוגר קורע את הבגד שלו, ולילד קטן עושה רק חתך קטן, סמלי. מי שמנהל את ההלוויה יגיד מה נוהגים.

בירושלים ובחלק מהקהילות יש מנהגים לגבי מי הולך עד הקבר (לפעמים ילדי הנפטר); שאלו את החברה קדישא. במשפחת כהנים, המבוגרים מוזהרים שלא להכניס לבית העלמין גם בנים קטנים; בהלוויה של קרוב, שאלו את הרב.

תפקיד לילד

לילדים קל יותר כשיש להם מה לעשות. הציעו, ואל תחייבו:

• ציור או מכתב למי שמת, להראות בשבעה או לשמור.
• אבן שהילד בוחר בעצמו, אולי בשביל שבו טיילו יחד, כדי להניח על הקבר. למה שמים אבן על הקבר
• הנר. להדליק עם מבוגר את נר השבעה, או את נר הנשמה ביום השנה, נותן לילד קטן טקס משלו. על נר הנשמה

ילדים בשבעה

לפי ההלכה, ילד שלא הגיע לגיל בר או בת מצווה אינו חייב במנהגי האבלות: לא ישיבה נמוכה, לא ויתור על נעלי עור ולא היעדרות מבית הספר. רבים חוזרים לגן או לבית הספר במהלך השבוע, והשגרה עוזרת; אם ילד גדול יותר ישמור חלק מהמנהגים, זו החלטה של המשפחה, עם הרב. תנו להם להגיש עוגה, פנו להם פינה שקטה לברוח אליה, ואל תיבהלו מצחוק. מה נוהגים בשבעה

ילדים וקדיש

ילד שלא הגיע לבר מצווה יכול לומר קדיש על אביו או על אמו; המשנה ברורה מסביר שקדיש יתום הושאר ליתומים בין השאר משום שיש יתומים קטנים, שאינם יכולים לעבור לפני התיבה. אם הוא רוצה, תרגלו יחד. בשאלה אם גם בת אומרת קדיש המנהג שונה מקהילה לקהילה; שאלו את הרב. נוסח קדיש יתום

השנה הראשונה

ילד יכול להיראות בסדר בשבעה ולהישבר חודשים אחר כך, ביום ההולדת או בליל הסדר. מה שעוזר:

• עדכנו את הגן או את בית הספר, לפני שהילד חוזר ושוב לפני יום המשפחה.
• הזמינו אותו לשלושים, להקמת המצבה ולאזכרה, עם אותה הכנה ואותה בחירה כמו בהלוויה.
• המשיכו להזכיר את השם. ילדים מפסיקים לא פעם לדבר על מי שמת כדי לא לצער את המבוגרים, אז הזכירו ראשונים.
• צפו שהאבל יחזור. ילד שהיה בן ארבע יתאבל שוב בגיל שמונה ובגיל שלוש-עשרה, ובכל פעם יבין יותר.

יום אחד הילד ירצה לדעת מי היה סבא. בקשו מהקרובים לכתוב סיפורים כבר עכשיו (איך אוספים זיכרונות מהמשפחה), ושמרו את הציורים. עמוד זיכרון יכול לשמור אותם יחד, עד שהילד יהיה גדול מספיק לקרוא.

מתי לפנות לעזרה מקצועית

רוב הילדים, עם תשובות כנות ומבוגרים קרובים, עוברים את האבל בלי טיפול. פנו ליועצת בית הספר (ובגן לגננת, שיכולה להפנות אתכם לפסיכולוג החינוכי), לרופא הילדים או לפסיכולוג ילדים אם:

• המצב מחמיר ככל שעוברים השבועות, במקום להשתפר;
• הילד מתקשה לתפקד: מסרב ללכת לבית הספר, כמעט לא אוכל או ישן, או מתרחק מחברים;
• הוא נתקע בהרגלים של תינוקות, או ממשיך להאשים את עצמו;
• נער או נערה פונים לאלכוהול, לסמים או לסיכונים;
• המוות היה פתאומי או אלים (תאונה, התאבדות, פיגוע, מלחמה) או שהילד ראה אותו.

אם ילד מדבר על רצון למות או לפגוע בעצמו, פנו לאיש מקצוע עוד באותו יום; בכל שעה אפשר גם להתקשר לער״ן, 1201. ודאגו גם לעצמכם: ילדים לומדים מהמבוגרים שסביבם איך מתאבלים.