מה עושים באזכרה: סדר האזכרה בבית העלמין ובבית, שלב אחר שלב

המנהגים שונים בין אשכנזים, ספרדים וחב״ד, ובין משפחה למשפחה. כאן מתואר המקובל; בשאלה הלכתית פנו לרב של המשפחה.

מתי עורכים אזכרה

יש שלושה מועדים. הראשון הוא סוף השלושים, היום השלושים, כשיום הקבורה נספר כראשון. בישראל מקימים לא פעם את המצבה באותו מועד, ואז האזכרה והקמת המצבה הן מפגש אחד. השני הוא יום השנה, בתאריך העברי של הפטירה: הראשון, אחרי שנה, הוא בדרך כלל הגדול מכולם, ומשפחות רבות חוזרות לקבר בכל שנה. השלישי נהוג רק בחלק מהקהילות: משפחות ספרדיות רבות מתכנסות גם בסוף אחד-עשר חודש, כשמפסיקים את אמירת הקדיש על הורים. ההבדל מוסבר בהמשך.

סדר האזכרה בבית העלמין

אין נוסח אחד מחייב. את האזכרה מוביל בדרך כלל מי שמכיר את התפילות: בן משפחה, רב או איש חברה קדישא. זה הסדר שרוב המשפחות הולכות לפיו:

1. מתכנסים ליד הקבר, והאבלים עומדים הכי קרוב. כהנים לא נכנסים בין הקברים; בחלק מבתי העלמין יש שביל או מקום בשוליים שממנו הם יכולים להשתתף.
2. נר. יש שמדליקים נר נשמה ליד הקבר בתחילת האזכרה, ורבים מדליקים נר גם בבית, בערב שלפני. מתי מדליקים נר נשמה
3. פרקי תהילים. לפי מנהג ירושלים, הנפוץ מאוד, אומרים שבעה מזמורים: ל״ג, ט״ז, י״ז, ע״ב, צ״א, ק״ד וק״ל. בחב״ד אומרים סדר אחר, מתוך הספר "מענה לשון", ויש משפחות שמסתפקות בפרקים ספורים, כמו "מזמור לדוד, ה׳ רועי לא אחסר". אפשר לחלק את הפרקים בין כמה אנשים.
4. אותיות השם. מזמור קי״ט בנוי לפי האלף-בית, שמונה פסוקים לכל אות. נוהגים לקרוא את הפסוקים של כל אחת מאותיות שם הנפטר (יש שמוסיפים את אותיות שם האב או האם), ואחריהם את הפסוקים של אותיות המילה נשמה. תהילים לפי השם מרכיב את הפסוקים בשבילכם.
5. דברים לזכרו. משפחות רבות מדברות בשלב הזה, ויש ששומרות את הדברים לסעודה. יש יותר זמן מאשר בהלוויה, ומקום לסיפורים. מה אומרים באזכרה
6. אל מלא רחמים. תפילת האזכרה, עם שמו העברי של הנפטר. אפשר לומר אותה גם בלי מניין. בקהילות ספרדיות רבות אומרים במקומה "השכבה". אל מלא רחמים עם השם
7. קדיש יתום. האבלים אומרים אותו, ורק במניין: עשרה גברים, לפי המנהג האורתודוקסי. כדאי לספור מראש מי מגיע. נוסח קדיש יתום
8. אבן על המצבה. לפני שהולכים, כל אחד מניח אבן קטנה על המצבה. למה שמים אבן על הקבר
9. נטילת ידיים. ביציאה מבית העלמין נוטלים ידיים מכלי, לסירוגין, ורבים לא מנגבים אותן.

בבית: לימוד וסעודה

משפחות רבות ממשיכות מבית העלמין לבית של אחד מבני המשפחה, ויש שעורכות את כל האזכרה בבית, בערב, עם תפילה במניין. שני מנהגים חוזרים כמעט בכל אזכרה:

• לימוד משניות. בני המשפחה והחברים מחלקים ביניהם פרקים ולומדים לעילוי נשמתו, ולפעמים מסיימים עד האזכרה מסכת שלמה. יש שבוחרים משניות לפי אותיות השם; "משנה" ו"נשמה" הן אותן אותיות, ורבים לומדים את פרק ז׳ במסכת מקוואות, שבו ארבע משניות רצופות פותחות באותיות נ׳, ש׳, מ׳, ה׳.
• סעודה או "תיקון". יש שעורכים סעודה של ממש, ויש שמסתפקים בשולחן פשוט (עוגה, פירות, משהו לשתות), שבקהילות רבות קוראים לו "תיקון". מברכים על האוכל לעילוי נשמתו, והאחרים עונים אמן. ליד השולחן עולים הסיפורים שלא נאמרו ליד הקבר; בקשו ממישהו אחד לרשום אותם.

איזה תאריך: לפי הפטירה או לפי הקבורה?

יום השנה נקבע לפי התאריך העברי של הפטירה, לא לפי התאריך הלועזי, ולכן בלוח הרגיל הוא זז משנה לשנה. היום העברי מתחיל בערב: יום השנה מתחיל בערב שלפניו, ומי שנפטר אחרי השקיעה, התאריך העברי של פטירתו הוא כבר של היום הבא. מחשבון יום השנה מוצא את התאריך העברי ומראה את ימי השנה הבאים.

המנהג הרווח הוא יום הפטירה, גם כשהקבורה הייתה יום או יומיים אחריו. יש חריג מוכר אחד: כשהקבורה התעכבה כמה ימים, יש פוסקים שסוברים שאת יום השנה הראשון מציינים ביום הקבורה, כדי שיחול בסיום שנת האבל, ומהשנה השנייה ביום הפטירה. אחרים, וכך גם מנהג חב״ד, נוהגים לפי יום הפטירה כבר מהשנה הראשונה. אם הקבורה התעכבה, שאלו את הרב. השלושים, לעומת זאת, נספרים תמיד מיום הקבורה.

להקדים או לדחות

עדיף לערוך את האזכרה בתאריך עצמו. בפועל, העלייה לקבר נקבעת לא פעם ליום סמוך שבו יותר בני משפחה יכולים להגיע. כשהתאריך חל בשבת או בחג אין ברירה: בימים האלה לא עולים לקבר, ורבים נמנעים מכך גם בחול המועד, בפורים ובחנוכה. רבנים רבים ממליצים להקדים ולא לדחות, ואת הקדיש אומרים ביום השנה עצמו בכל מקרה.

עמוד זיכרון ב‑Place a Stone ששומר את התאריך העברי שולח תזכורת שבוע לפני יום השנה, מספיק זמן לתאם יום ולארגן מניין.

אזכרה של 11 חודש או של שנה?

שני המספרים נכונים, והם מודדים דברים שונים. האבלות על הורים נמשכת שנים-עשר חודשים, ויום השנה חל שנה אחרי הפטירה. את הקדיש על הורים, לעומת זאת, נוהגים לומר רק אחד-עשר חודשים: לפי המסורת, שנים-עשר חודשים הם זמן הדין של הרשעים, ומפסיקים חודש קודם כדי שלא יֵחשבו ההורים כרשעים. אצל אשכנזים, סוף החודש האחד-עשר הוא פשוט סוף אמירת הקדיש. ספרדים רבים מפסיקים אז לשבוע, חוזרים לומר קדיש עד סוף שנים-עשר החודשים, ומציינים את סוף החודש האחד-עשר באזכרה בפני עצמה, עם סעודה, ואזכרת השנה נערכת גם היא.

בשנה מעוברת, שיש בה שלושה-עשר חודשים, שנים-עשר חודשי האבל מסתיימים חודש לפני התאריך העברי של הפטירה. יש שעורכים את האזכרה הראשונה בסוף שנים-עשר החודשים, ויש שבתאריך עצמו; שאלו את הרב מה נוהגים אצלכם.