הספד לבעל או לאישה: איך כותבים הספד לבעלי או לאשתי, ודוגמאות

את העקרונות הכלליים (אורך, מבנה, איך עומדים וקוראים) תמצאו במדריך לכתיבת הספד. כאן נתמקד במה שמשתנה כשמדובר בבעל או באישה.

חייבים לשאת הספד לבעל או לאישה?

לא. אף אחד לא מצפה לזה, ואלמנות ואלמנים רבים לא מדברים בהלוויה. אחרים מרגישים שרק הם יכולים לומר את מה שהם יודעים, ומגלים בבוקר שאין להם קול. אפשר להתכונן לשתי האפשרויות:

• לכתוב ולבקש שמישהו אחר יקרא: בן או בת, אח, חבר קרוב, הרב. כתבו בגוף ראשון, ובקשו שיפתח ב"אלה הדברים שכתבה אורנה לגידי". תנו לו עותק באותיות גדולות יום לפני, ובקשו שיקרא לכם אותו פעם אחת בקול.
• לעמוד ליד מי שקורא, ואולי לומר בעצמכם את המשפט האחרון.
• לכתוב שלושה משפטים במקום שלושה עמודים. כמה מילים של בן או בת הזוג אומרות לפעמים יותר מהספד ארוך של כל אחד אחר.
• לדבר מאוחר יותר, בשלושים או ביום השנה, כשרבים מצליחים לומר את מה שלא יכלו לומר ליד הקבר.

בחלק מהקהילות לא נהוג שנשים מספידות בהלוויה. אם כך נוהגים אצלכם, הדברים שכתבתם יכולים להיקרא בידי בן, אח או הרב, וזה עדיין ההספד שלכם.

איך מספרים על נישואים בלי שההספד יהיה עליכם

הספד של בן או בת זוג נוטה לגלוש אל ה"אנחנו" (החתונה שלנו, הטיולים, הבית) עד שהאדם נעלם בתוך הזוג, או אל האובדן ואל איך תסתדרו עכשיו. שניהם אמיתיים, ואף אחד מהם אינו ההספד.

• התחילו לפני שנפגשתם. יש שם מי שהכירו אותו קודם: חברים מהצבא, מהשכונה, מהעבודה הראשונה. תנו משפט לשנים שלפני הנישואים, או בקשו מאחד מהם סיפור.
• ספרו מה שרק אתם ראיתם: איך היא נראתה בשש בבוקר, הקול שבו הוא דיבר לכלב, ממה הוא פחד. פרט אחד כזה שווה את כל הביוגרפיה.
• הפנו כל סיפור של "אנחנו" אליו או אליה. שאלו מה הסיפור מראה עליו, והשאירו את החלק הזה.
• תנו לצער שלכם משפט אחד. "אני עוד לא יודעת איך גרים בבית שלא שומעים בו אותו." זה אמיתי, וזה מספיק. ואז חזרו אליו.
• אם הוא היה מצחיק, מותר לצחוק. אם הצחוק היה חלק מהנישואים, סיפור שמצחיק את כולם יכול להיות הדבר הכי נאמן שתאמרו.

נישואים ארוכים, קצרים, ונישואים שניים

• אחרי ארבעים או חמישים שנה דלגו על האירועים שכולם מכירים, וספרו בוקר רגיל אחד: מי הכין את הקפה, ועל מה דיברתם ליד השולחן. נישואים ארוכים חיים בהרגלים.
• אחרי נישואים קצרים אתם מתאבלים גם על עתיד, ומותר לומר את זה. וההורים שלו או שלה עומדים שם ואיבדו ילד; משפט אחד אליהם חשוב.
• בנישואים שניים חלק מהחיים היה שייך קודם לאחרים. אמרו את זה בנדיבות ("במשך שלושים שנה, לפני שהכרתי אותו, עמוס היה בעלה של יהודית ואבא של דני ושל חנה"), והזכירו בשם את הילדים מכל הנישואים.
• במשפחה מורכבת תאמו מראש מי מדבר, ותנו לילדים החורגים ולילדים מנישואים קודמים לדבר אם הם רוצים. גם הם איבדו מישהו.

אחרי מחלה, או אחרי מוות פתאומי

אם הייתם גם המטפלים (קופסת התרופות, הלילות, חדרי ההמתנה), משפט או שניים מספיקים: "השנתיים האחרונות היו בתי חולים וטבלאות של כדורים, והיא שנאה כל רגע שבו טיפלו בה." ואז חוזרים לחיים. את המסירות שלכם השאירו בחוץ; כולם ראו אותה. במקום זה הודו בשם למי שעזרו: לאחות מהמחלקה, לשכן שהסיע אותה לטיפולים, לחברה שלקחה את משמרת הלילה של יום חמישי כדי שתוכלו לישון. ואם הפטירה הייתה פתאומית, אמרו מה קרה במשפט אחד פשוט, ודברו על החיים.

כשהילדים שומעים

• פנו אליהם פעם אחת, בשם, במשהו מההורה שיש בהם: "יובל, אתה צועק על השופט בדיוק כמו אבא." יש ילדים שיזכרו את המשפט הזה כל החיים.
• אל תטילו עליהם תפקיד. "עכשיו אתה הגבר בבית" נאמר מאהבה, וילד שומע בו משא.
• עם ילדים צעירים: קצר, והכינו אותם מראש למה שיראו וישמעו. איך מדברים עם ילדים על מוות
• עם ילדים בוגרים, חלקו ביניכם: הם ידברו על ההורה, ואתם על בן או בת הזוג.

כשאתם מספידים זוג

כשמדבר בן, בת או חבר ותיק (לא פעם כשההורה השני נפטר), ספרו את הנישואים כפי שראיתם אותם מבחוץ: איך הם התווכחו באוטו, השיר שרקדו אליו בכל חתונה. ואם מי שנשאר עומד שם, אתם מדברים מול מי שהכיר את הסיפור הכי טוב. הסתכלו אליו פעם אחת.

שתי דוגמאות קצרות

שתי הדוגמאות בדויות. שמרו על המבנה (מי אתם, הרגל אחד שלו או שלה, משפט אחרון אליו או אליה) והחליפו כל פרט בפרט שלכם.

הספד לבעל

הספד לאישה

השלושים, האזכרה ויום השנה הראשון

בשלושים וביום השנה הדברים קצרים ואישיים יותר: איך נראתה השנה לבד, מה למדתם לעשות שפעם היה שלו, סיפור ששמעתם עליו בשבעה. יש שקוראים לזה "ברכה לאזכרה", ויש שאומרים "דברים". מה אומרים באזכרה

לפי המנהג, בן או בת הזוג הם אחד משבעת הקרובים שיושבים שבעה. האבלות על בן או בת זוג נמשכת שלושים יום מיום הקבורה; שנים-עשר חודשי האבלות הם על הורים. כך שבאזכרת השלושים האבלות שלכם מסתיימת, והילדים, שמתאבלים על אבא או על אמא, ממשיכים עד תום שנים-עשר חודש. זו ספירה של מנהגים, לא של צער. מה נוהגים בשנת האבל

גם הקדיש על בן או בת זוג אינו חובה כמו על הורים. בקהילות מסוימות אומרים אותו עד סוף השלושים, ויש שממשיכים זמן רב יותר כשאין ילדים שיאמרו אותו. המנהגים שונים, ולכן שאלו את הרב.

מכתב לבעלי שנפטר, לאשתי שנפטרה

אלמנות ואלמנים רבים ממשיכים לכתוב למי שפעם סיפרו לו הכול: ביום הנישואים, ביום ההולדת, לפני האזכרה הראשונה. הדרך זהה לזו שבמכתב להורה שנפטר. מה שנכנס למכתב הוא החדשות הקטנות של חיים משותפים: הדוד שסוף סוף התקלקל, ההחלטה שהייתם צריכים לקבל לבד ורציתם להתווכח עליה.

יש ששומרים את המכתבים ואת ההספד בעמוד זיכרון. אחרי שהעמוד נפתח לאחרים, גם החברים של הזוג יכולים לשלוח אליו את הסיפורים שלהם: החופשות, ארוחות שישי, השנים שלפני הילדים. המשפחה מאשרת כל זיכרון לפני שהוא מופיע.