מכתב לאבא שנפטר או לאמא שנפטרה: איך כותבים מכתב געגועים

למה לכתוב למי שכבר לא יקרא

כל החיים, כשקרה משהו, אפשר היה להתקשר ולספר. השיחה הזאת לא נגמרה בהדרגה. היא נקטעה באמצע משפט. אנשים רבים מגלים שמכתב לאמא או לאבא ממשיך אותה: החדשות שהם היו רוצים לשמוע, התודה שלא נאמרה בקול, הוויכוח שלא נגמר. יש מלווים ומטפלים בתחום האבל שמציעים את זה בדיוק מהסיבה הזאת. לא צריך להאמין שמישהו קורא. מספיק שאמרתם.

מכתב הוא לא הספד. הספד מדבר עליהם, אל אנשים אחרים, והוא צריך להתאים לקהל. מכתב מדבר אליהם. הוא יכול להיות פרטי ומבולגן, ולהכיל גם את מה שלעולם לא הייתם אומרים מול כולם. (אם ביקשו מכם לדבר בהלוויה, אתם צריכים הספד: הספד לאמא או הספד לאבא.)

מתי כותבים: יום הולדת, יום השנה, ויום שהם היו צריכים להיות בו

אין יום נכון. אלה הימים שאנשים בוחרים הכי הרבה:

• ביום ההולדת שלהם. יום ההולדת הראשון אחרי הפטירה קשה בדרך כלל יותר ממה שמצפים. מכתב נותן לכם משהו לעשות ביום הזה.
• ביום השנה. האזכרה חלה בתאריך העברי של הפטירה. המחשבון מחשב אותו. יש שכותבים מכתב חדש בכל שנה, בערב שלפני.
• ביום שהם היו צריכים להיות בו. חתונה, ברית, בר מצווה, שחרור מהצבא, ליל הסדר הראשון בלי אבא בראש השולחן.
• ביום רגיל. הרגע שבו אתם מושיטים יד לטלפון כדי לספר להם משהו, ונזכרים. זה לפעמים הזמן הכי טוב, כי המשפט הראשון כבר מוכן.

איך מתחילים

• קראו להם כמו שקראתם להם. לא "אמי היקרה" אם היא הייתה אמא, מאמי או ימא. לא "אבי היקר" אם הוא היה אבא, אבוש או פאפא.
• התחילו מאיפה שאתם נמצאים. התאריך, המקום, מה יש מולכם. "יום ראשון, יורד גשם, ואני יושבת ליד השולחן במטבח שלך." זה מזיז את העט.
• כתבו כמו שדיברתם. אם הייתם צוחקים זה על זה, צחקו. אם במשפחה שלכם לא אמרו "אני אוהב אותך", לא חייבים להתחיל בזה. אולי תגיעו לזה בסוף.
• אל תכוונו למשהו גמור. כתבו מהר, ביד אם אפשר, ואל תקראו עד שסיימתם. אחר כך אפשר לשמור, לשכתב או לקרוע.

על מה לכתוב: שאלות שעוזרות להתחיל

אם הדף נשאר ריק, בחרו אחת מאלה וענו עליה כאילו שאלו אתכם:

• מה קרה מאז שהלכת. הנכדה שהתחילה ללכת, העבודה החדשה, השיפוץ שבטח לא היה מוצא חן בעיניך, הקבוצה שסוף סוף עלתה ליגה. אלה החדשות שמספרים להורים ראשונים.
• מה הבנתי מאז. משהו שהם אמרו או עשו והבנתם רק מאוחר יותר, לרוב כשהתחלתם לעשות אותו בעצמכם.
• זיכרון אחד. לא "תמיד היית שם בשבילי", אלא אחר צהריים אחד: איפה הייתם, מה הם אמרו, איך נראה האור.
• שאלה שלא שאלתי. על הילדות שלהם, על החלטה שקיבלו, על איך הם עמדו בזה. לפעמים לכתוב את השאלה זה הכי קרוב לתשובה.
• תודה. על משהו מסוים. ההסעות באמצע הלילה. הכסף שהם העמידו פנים שהוא כלום.
• סליחה. על הריב האחרון, על הביקור שדחיתם, על זה שלא הייתם שם בסוף. המסורת היהודית מכירה בצורך הזה: השולחן ערוך מורה למי שפגע באדם שנפטר ללכת לקברו עם עשרה אנשים ולבקש ממנו מחילה שם. מכתב הוא גרסה שקטה יותר, ולא צריך בה אף אחד נוסף.
• מה נשאר אצלי ממך. הרגל, מתכון, משפט שאתם תופסים את עצמכם אומרים.

דוגמאות

אלה דוגמאות בלבד, כדי להראות את הטון: פשוט, מדויק, בקול שלכם. המכתב שלכם יהיה אחר, וכך צריך.

לאמא

לאבא, ביום ההולדת שלו

כשהקשר היה מסובך

לא כל מכתב הוא מכתב אהבה, והוא לא חייב להיות. אם היו ביניכם ריחוק, כעס או פגיעה, גם זה יכול להיכנס, לצד כל מה שעוד נכון. אף אחד לא צריך לקרוא אותו.

אם הכתיבה מעלה יותר ממה שאפשר לשאת, או שקשה לשאת את האבל לבד, שיחה עם איש מקצוע באמת עוזרת. אפשר גם להתקשר לער״ן, עזרה ראשונה נפשית, במספר 1201.

מה עושים עם המכתב

• שומרים. במגירה, בספר שהם נתנו לכם, במחברת שבה ייכנס גם המכתב של השנה הבאה. עם השנים זה הופך לתיעוד של הגעגוע, ושל החיים שלכם בלעדיהם.
• קוראים ליד הקבר. בקול או בלב. לרבים קל יותר לומר משהו שם כשהוא כתוב. יש שמשאירים את המכתב על הקבר, ויש שלוקחים אותו הביתה.
• קוראים חלק ממנו באזכרה. בשלושים או ביום השנה, כמה שורות שנאמרות ישירות אליהם יכולות לומר יותר מנאום עליהם. מה אומרים באזכרה
• משתפים את האחים. לכל אחד מכם הייתה אמא קצת אחרת, אבא קצת אחר. המכתב שלכם יכול להחזיר להם משהו ששכחו, ואולי גם הם יכתבו. איך אוספים זיכרונות מהמשפחה
• מפרסמים בעמוד הזיכרון. המכתב יעמוד שם ליד התמונות, ואחרי שהעמוד נפתח לאחרים, גם ליד הזיכרונות שקרובים וחברים שולחים. בעוד שנים הנכדים ימצאו אותו שם.